חידושי חתם סופר על חולין נ״ט

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

חידושי חתם סופר על חולין נ״ח ע״ב » « חידושי חתם סופר על חולין ס׳ ע״א

1 חולין פתח ↗

מַתְנִי׳ סִימָנֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה, וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֶמְרוּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: כׇּל עוֹף הַדּוֹרֵס – טָמֵא, כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵירָה וְזֶפֶק וְקוּרְקְבָנוֹ נִקְלָף – טָהוֹר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: כׇּל עוֹף הַחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו – טָמֵא.

2 חולין פתח ↗

4 חולין פתח ↗

מִכְּדֵי מִשְׁנֵה תוֹרָה לְאוֹסוֹפֵי הוּא דַּאֲתָא, מַאי שְׁנָא הָכָא דִּכְתִיב ״דָּאָה״ וּמַאי שְׁנָא הָכָא דִּכְתִיב ״רָאָה״ וְלָא כְּתִיב ״דָּאָה״? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ מִין רָאָה וְדָאָה אַחַת הִיא. וְאַכַּתִּי עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה הָווּ? אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֵׁם שֶׁרָאָה וְדָאָה אַחַת הִיא, כָּךְ אַיָּה וְדַיָּה אַחַת הִיא. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ תַּרְתֵּי אִינּוּן, מִכְּדֵי מִשְׁנֵה תוֹרָה לְאוֹסוֹפֵי הוּא דַּאֲתָא, מַאי שְׁנָא הָכָא דִּכְתִיב ״לְמִינָהּ״ אַאַיָּה, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דִּכְתִיב ״לְמִינָהּ״ אַדַּיָּה? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: אַיָּה וְדַיָּה אַחַת הִיא. וְכִי מֵאַחַר שֶׁאַיָּה וְדַיָּה אַחַת הִיא, לְמָה לֵיהּ לְמִיכְתַּב אַיָּה וְדַיָּה? כִּדְתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֶקְרָא אֲנִי אַיָּה, דַּיָּה לָמָּה נֶאֶמְרָה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל דִּין לַחְלוֹק, שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה קוֹרֵא אַיָּה וְהוּא קוֹרֵא דַּיָּה, אַתָּה קוֹרֵא דַּיָּה וְהוּא קוֹרֵא אַיָּה, לְכָךְ כָּתַב בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה: ״וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ״. מֵיתִיבִי: לָמָּה נִשְׁנוּ? בִּבְהֵמָה – מִפְּנֵי הַשְּׁסוּעָה, וּבָעוֹפוֹת – מִפְּנֵי הָרָאָה. מַאי לָאו, מִדִּבְהֵמָה דְּהָתָם לְאוֹסוֹפֵי, עוֹפוֹת נָמֵי לְאוֹסוֹפֵי? לָא, הָתָם לְאוֹסוֹפֵי, הָכָא לְפָרוֹשֵׁי. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: רָאָה זוֹ אַיָּה, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רָאָה? שֶׁרוֹאָה בְּיוֹתֵר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה״, תָּנָא: עוֹמֶדֶת בְּבָבֶל וְרוֹאָה נְבֵלָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מִדְּרָאָה הַיְינוּ אַיָּה, מִכְּלָל דְּדָאָה לָאו הַיְינוּ רָאָה. מִכְּדֵי מִשְׁנֵה תוֹרָה לְאוֹסוֹפֵי הוּא דַּאֲתָא, מַאי שְׁנָא הָכָא דִּכְתִיב ״דָּאָה״, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּלָא כְּתִיב ״דָּאָה״? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ דָּאָה וְרָאָה וְאַיָּה אַחַת הִיא. וּמִדְּרָאָה הַיְינוּ אַיָּה, מִכְּלַל דְּדַיָּה לָאו הַיְינוּ אַיָּה. מַאי שְׁנָא הָתָם דִּכְתִיב ״לְמִינֵהוּ״ אַאַיָּה, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּלָא כְּתִיב ״לְמִינֵהוּ״ אַאַיָּה אֶלָּא אַדַּיָּה? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ דָּאָה וְרָאָה דַּיָּה וְאַיָּה אַחַת הִיא. תַּנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵאָה עוֹפוֹת טְמֵאִין יֵשׁ בַּמִּזְרָח, וְכוּלָּן מִין ״אַיָּה״ הֵן. תָּנֵי אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: שְׁבַע מֵאוֹת מִינֵי דָגִים הֵן, וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת מִינֵי חֲגָבִים, וּלְעוֹפוֹת אֵין מִסְפָּר. עוֹפוֹת עֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה הָווּ! אֶלָּא: וּלְעוֹפוֹת טְהוֹרִים אֵין מִסְפָּר. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבְּהֵמָה טְמֵאָה מְרוּבָּה מִן הַטְּהוֹרוֹת, לְפִיכָךְ מָנָה הַכָּתוּב בַּטְּהוֹרָה. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁעוֹפוֹת טְהוֹרִין מְרוּבִּין עַל הַטְּמֵאִין, לְפִיכָךְ מָנָה הַכָּתוּב בַּטְּמֵאִין. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עוֹף טָהוֹר נֶאֱכָל בְּמָסוֹרֶת, נֶאֱמָן הַצַּיָּיד לוֹמַר: עוֹף זֶה טָהוֹר, מָסַר לִי רַבִּי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁבָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן. בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: רַבּוֹ חָכָם, אוֹ רַבּוֹ צַיָּיד? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁבָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבּוֹ צַיָּיד – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבּוֹ חָכָם, בִּשְׁלָמָא שְׁמַיְיהוּ גְּמִיר לְהוּ, אֶלָּא אִינְהוּ מִי יָדַע לְהוּ? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: רַבּוֹ צַיָּיד. שְׁמַע מִינַּהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹקְחִין בֵּיצִים מִן הַגּוֹיִם בְּכׇל מָקוֹם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לֹא מִשּׁוּם נְבֵלוֹת וְלֹא מִשּׁוּם טְרֵפוֹת. וְדִילְמָא דְּעוֹף טָמֵא נִינְהוּ? אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: בְּאוֹמֵר שֶׁל עוֹף פְּלוֹנִי טָהוֹר. וְלֵימָא שֶׁל עוֹף טָהוֹר? אִי הָכִי, אִית לֵיהּ לְאִישְׁתְּמוֹטֵי. וְלִבְדּוֹק בְּסִימָנִין! דְּתַנְיָא: כְּסִימָנֵי בֵיצִים כָּךְ סִימָנֵי דָגִים. סִימָנֵי דָגִים סָלְקָא דַּעְתָּךְ? ״סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא אֵימָא: כָּךְ סִימָנֵי

5 חולין פתח ↗

לְהַתִּיר חֶלְבָּהּ, וְהָכִי קָאָמַר: אֵלּוּ הֵן סִימָנֵי חַיָּה שֶׁחֶלְבָּהּ מוּתָּר – כֹּל שֶׁיֵּשׁ לָהּ קַרְנַיִם וּטְלָפַיִם.

6 מגן אברהם פתח ↗

מבהמה טמאה. הקשה ר"מ רבקש דהא בהמה טמאה ל"ל קרנים כדאי' בנדה פ' בא סי' ולא עיין בחולין דף נ"ט דקאי אחיה ע"ש וע"ש בתו' ד"ה אלו הן וכו' וכן הוא ברא"ש ובטי"ד סי' ע"ט דקרנים אין מוציאין רק מספק חזיר ומ"ש הע"ש דלא קי"ל כההיא דלא הוכשרו וכו' לא עיין בשבת דף כ"ח ע"ש והטעם דאיתקש כל התורה לתפילין כדאיתא בקדושין דף ל"ה וגם נראה לי דראם טהור הוא דמתרגמינן תאו ורימא ועוד דהא יש לו קרנים ולחד פי' הוא סימן טהרה:

7 תוספות על חולין פתח ↗

וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת חלבו מותר - וא"ת בפרק במה מדליקין שבת דף כח: אמר תחש קרן אחת היה לו במצחו וטהור היה מדאמר רב יהודה דאמר שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו והיכי דייק מדרב יהודה שהיה תחש טהור והלא כל אותן שיש להן קרן אחת אינן שוין דהא איכא קרש שהוא חיה ושור שהוא בהמה וי"ל דסמיך אמתניתין דבא סימן נדה דף נא: דכל שיש לו קרנים יש לו טלפים ומסתמא אפילו בקרן אחת איירי מדאשכחן שור שהקריב אדם הראשון שקרן אחת היתה במצחו וטהור ומיהו כמו כן היה לדקדק מקדש דהא חזינן שאין לו אלא קרן אחת והוא מעלה גרה ומפריס פרסה:

8 חולין פתח ↗

שְׁלַחוּ מִתָּם: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, וְהִזָּהֲרוּ בְּרַבֵּינוּ אַחַאי, שֶׁמֵּאִיר עֵינֵי גּוֹלָה הוּא.

9 חולין פתח ↗

וְקֶרֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא קֶרֶן אַחַת, מוּתָּר. אָמַר רַב יְהוּדָה: קֶרֶשׁ טַבְיָא דְּבֵי עִילַּאי, טִגְרִיס אַרְיָא דְּבֵי עִילַּאי. אָמַר רַב כָּהֲנָא: תְּשַׁע אַמְּהָתָא הָוֵי בֵּין אוּנָּא לְאוּנָּא דְּאַרְיָא דְּבֵי עִילַּאי. אָמַר רַב יוֹסֵף: שִׁיתְּסַר אַמְּהָתָא הָוֵי מַשְׁכֵיהּ דְּטַבְיָא דְּבֵי עִילַּאי.

10 חולין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אֱלֹהֵיכֶם כְּאַרְיָה מְתִיל, דִּכְתִיב ״אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא״, מַאי רְבוּתֵיהּ? פָּרָשָׁא קָטֵיל אַרְיָא! אֲמַר לֵיהּ: לָאו כְּהַאי אַרְיָא מְתִיל, כְּאַרְיָא דְּבֵי עִילַּאי מְתִיל. אֲמַר לֵיהּ: בָּעֵינָא דְּמַיחֲזֵית לֵיהּ נִיהֲלִי. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָצֵית חָזֵית לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיבְרָא, חָזֵינָא לֵיהּ! בְּעָא רַחֲמֵי, אִתְעֲקַר מִדּוּכְתֵּיהּ,

11 חולין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: בָּעֵינָא דְּאִיחְזֵי לֵאלָהַיְכוּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָצֵית חָזֵית לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיבְרָא

1 מתניתין סי' בהמה וחי' נאמרו מן התורה. הנה בפ' שמיני מפסיק בדיני דגים בין בהמה לעופות אע"ג דראוים לסמוך עופות לבהמה נ"ל להכי סמיך דגים לבהמה עפ"י מ"ש תוס' בנדה נ"א ע"ב דלמא או סנפיר או קשקשת קאמר רחמנא ותי' דומיא דבהמה דלא סגי בסי' א' ע"ש משו"ה סמיך דגים לבהמה ומ"מ לעיל ר"פ השוחט דריש בר קפרא מזאת תורת הבהמה והעוף דעוף סגי בשחיטת סי' א' וכ' תורת חיים שם מדהפסיק בעופות בין בהמה לשרץ המים היינו דגים אע"ג דכתבנו דכך היא הסדר להסמיך עוף לבהמה מ"מ כיון שבתחלת הפרשה הסמיך דגים לבהמה מטעם לדמו' לבהמה דבעינן סנפיר וקשקשת. א"כ שכבר הפסיק בדגים בין בהמה לעופות תו לא הוה לי' לשנויי בפסוק זאת תורת הבהמה וה"ל לסמוך שרץ המים לבהמה. אי לאו משום דבר קפרא דאתי ללמוד דסגי לעוף בשחיטת סי' א' ובמשנתינו נקיט סדר קרא דזאת תורת בהמה והדר עוף ושרץ העוף היינו חגבים ואח"כ דגים:

2 אבל אמרו חכמים וכו' מבואר בסוגיא דנשר דחכמים למדו ובדקו בתורים ובני יונה המפורשים לטהרה ובנשר המפורש לאיסור וכל מה שביניהם הוא סי' עופות ושארי י"ט עופות הם כשני כתובים הבאים כא' ואין מלמדים מהם ולכן כל עוף הבא בסי' א' טהור חוץ מאלו המפורשים ואין להקשות בבהמות נמי נימא גמל שפן וארנבת הוה ג' כתובים ואפי' לא הוה כתיב קרא דשליט בעולמו יודע וכו' והי' נמצאים בע"ח בסי' א' הי' מותר מדכתיב ג' כתובים גמל שפן וארנבת ש"מ הבא בסי' מעלה גרה טהור ומפריס פרסה ומעלה גרה דקרא או או קאמר או מעלה גרה או מפריס פרסה ובחדא מיניהו סגי די"ל דזה ליתא מתרי טעמי חדא דכתיב בגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה לא הפריסה טמא הוא לכם ואי ס"ד דכל בע"ח בסי' א' טהור רק הני ג' גזירת הכתוב הוא א"כ מאי יהיב טעמא כי מעלה גרה ופרסה לא הפריסה הלא סגי לי' בהעלאת גרה לחוד לולי גז"ה אע"כ בסי' א' לא סגי ועוד לא מצינו למימר ג' כתובים הני טמאים ואינך לא דהא פרט עשרה בהמות וחיות טהורות בפ' ראה משמע דה"ל עשרה כתובים הני אין אחריני לא ע"כ מהא ליכא למשמע מיני':

3 ובס' מעין חכמה הקשה למה לי' דפרט רחמנא סי' בהמה ולא סמך על חכמים שיבדקו שור כשב ועז ויבדקו גמל וחזיר ומה שביניהם הם הסימנים כמו בעופות ולק"מ דידע רחמנא דבעופות ליכא למטעי בשארי חלקים שבין תורים ונשר אלא ההפרש שניכר בד' סימנים אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף ואינו דורס אבל ליכא למטעי שזה צבעו לבן וזה שחור או ירוק או שארי חילוקים ידע הקב"ה שלא יטעו חכמים ולא יתנו סי' אלא בהנ"ל אבל בבהמה יש עוד כמה הפרשים ביניהם דחזינן בקרנים ובשר הולך שתי וערב ומי יודע כמה שינויים יש עוד ביניהם ואיכא למטעי שהם הסימנים להפרש ביניהם ע"כ הוצרך לפרש:

4 אר"ח הי' מהלך במדבר וכו' הי' מהלך בדרך וכו' יל"ד מ"ט נקיט במדבר ואח"כ בדרך ושוב אח"כ במדבר ונ"ל דודאי המוצא בע"ח בסי' א' ואידך אינו ניכר כגון פרסותיו חתיכות או פיו גמום הי' לנו להתירו דרובא בהמות אין להם סי' כלל או ב' סימנים וגמל שפן וארנבת וחזיר מיעוטא דמיעוטא הם וכ"כ מעין חכמה. אלא נהי בעולם הם מועטים מ"מ הכל לפי המקום דיש מקומות דהני שכיחי טפי מהני וכ"כ הר"ן לקמן גבי סימני ביצים ס"ג ע"ב בישוב ק' תוס' ד"ה ודלמא וכו' ע"ש ע"כ בישוב דלא שכיחי גמל שפן וארנבת ליכא למיחש להו אלא המהלך במדבר ומכ"ש ערד דלא שכיח בישוב כלל לא צריך להכיר ערד אלא במדבר אבל חזיר דשכיח שמישוב ע"כ אמר הי' מהלך בדרך וכו' ובלבד שיכיר חזיר ונכון הוא לפע"ד מיהו גם במדבר איכא חזיר מיער שיש לו סי' חזיר.

5 כל שיש לו קרנים וכו' צ"ע במתניתין כלאים פ"ח משנה וי"ו ומייתי לי' לקמן ש"ס פ' ע"א פלוגתת רבנן ור' יוסי בשור הבר ועמ"ש תי"ט שם דסי' חי' נאמרו חוץ משור הבר ולא הבנתי זה וצ"ע:

6 ר' דוסא אומר יש לו קרנים. הריב"ם שבתוס' ס"ל מתניתין כל שיש לו קרנים ר' דוסא היא ורצה מג"א סי' תקפ"ו לפרש אקרני חי' קאי הכלל אבל קרני בהמה יש בלי טלפים. וצ"ע אם אפשר לומר כן נימא נמי איפכא בבהמה כ"ע מודים כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ומתניתין דנדה ככ"ע ובקרני בהמה כסתם קרניים ופלוגתייהו בקרני חי' דוקא בהא ס"ל לר' דוסא יש קרניים בלי טלפיים אע"כ מדלא אמר ריב"ם הכי ש"מ לא ניחא לי' לאוקמא מתניתין בבהמה דוקא ולא בחי' אלא בכל מין ומין ועוד אפי' מיתוקם בבהמה לחוד בחי' לחוד בודאי לא מיתוקם לי' בלי דוחק דנימא רישא כל שיש לו קרניים בחי' מיירי וסיפא ויש שיש לו טלפים וכו' היינו חזיר דשליט בעולמו יודע דליכא טלפים אלא בחזיר וא"כ סיפא בבהמה ורישא בחי'. מיהו רמב"ם בפי' המשנה מפורש כל שיש לו קרנים בקרני חי' א"ש לשיטת ר"ת דטלפיים נמי בטלפי חי' קאמר וסיפא יש שיש לו טלפיים כטלפי חי' והיינו עז שטלפיו דומים קצת לטלפי חיה אעפ"י שאינם ממש כטלפי חיה מ"מ דומות הם כמ"ש מהרש"ל והסביר דבריו ביש"ש ע"ש וא"כ א"ש אבל לשיטת ריב"ם דליכא היכר בטלפי חי' ע"כ סיפא בחזיר ורישא בחי' זה אינו במשמעות אע"כ סתם כל שיש לו קרניים כללא הוא בין בבהמה בין בחי' ויפה הקשה ר"מ רבקש ומג"א לא הועיל כלום ועיין אריכות של מחצית השקל ולא העלו ארוכה:

7 וקרש אעפ"י שאין לו אלא קרן א' עיין פר"ח סי' פ' דמייתי דברי בעל שלטי גבורים פרק נ"ב ועיינתי הפרק ההוא ושם נאמר דודאי כללא הוא כל שיש לו קרניים יש לו טלפיים אבל דוקא ב' קרניים אבל קרן א' יש שיש להם סי' טהרה ויש שאין להם ומייתי כמה בע"ח בעלי קרן א' ואין להם סי' טהרה ומשו"ה תנן במתניתין כל שיש לו קרניים לשון רבים ולא תנן כל שיש לו קרן בלשון יחיד כמו דתנן כל שיש לו סנפיר אע"כ דוקא קרניים שנים הוה סי' טהרה ולא א'. והיינו דאמרינן וקרש אעפ"י שאין לו אלא קרן א' והוה סד"א דיהי' טמא אפ"ה טהור היא. ועפ"ז צע"ג ש"ס דשבת כ"ח דמיירי משור שהקריב אדה"ר ש"מ דתחש טהור הי' ומאי ראי' הוא זה הרי כמה בעלי קרן א' טמאים הם והניח בצ"ע וכן הפר"ח תמה בזה עפ"י הנ"ל ולפע"ד ליישב דודאי מסברא חצונה סברא הוא כיון דעכ"פ בעל קרן א' אפשר שיהי' טהור כמו שמצינו קרש א"כ מסתמא תחש טהור הי' דכיון שהעיד ר"מ שהקב"ה בראו לפי שעה לצורך המשכן מהיכי תיתי נימא שברא דבר טמא למשכן ובעלמא אמרינן אין דבר טמא יורד משמים וה"נ דכוותי'. אלא לכאורה הא חזינן שנברא חסר שהרי הי' לו לברוא אותו בשני קרניים בסי' טהרה מבורר ואפ"ה לא נברא אלא בקרן א' הה"נ נימא דטמא הי' לשום טעם כמוס אצל הקב"ה ע"כ אמר קרן א' אינו ריעותא שהרי גם שור הראשון שנברא בעולם הי' בעל קרן א' ואותו כיפר על אדה"ר וראוי הוא שיברא הקב"ה דוגמתו לצורך מלאכת המשכן אבל טהור הוא עכ"פ וא"ש בעזה"י ומיושב גם דברי תוס' ד"ה וקרש וכו' וק"ל:

8 והזהרו ברבי אחאי דמאיר עיני הגולה הוא פי' עיזא דכרכוז הוא ספק עז ספק צבי ור' אחאי לא בעי להחליטו להתירו כצבי כוון שישן וב' עיניו סתומים ויאמרו ח"ו דומה דודי לאותו צבי וח"ו כי הקב"ה עינו פתוחה על ישראל בגולה כמ"ש תוס' בשם המדרש והיינו מאיר עיני הגולה:

9 בין אונא לאונא פי' מהר"מ שיף בין אזן לאזן והיינו רוחב פניו וכן נראה דאין לומר בין אונא דריאה דמי ראה אותו במותו דאין נכנס ליער שלו לראות נבלתו ולא הרגו אדם מעולם. אבל בחייו אפשר שראוהו אדם מרחוק ושיער רוחב פניו והיינו דפירש"י לקמן משכי' דטבי' בי' עילאה ארכו ולא פי' משכי' עורו אבל איהו גופי' גדול טפי טובא דצבי אין עורו מחזיק בשרו אבל רש"י לא רצה לפרש כן דמי מדד עורו המופשטת כנ"ל ע"כ פי' אורכו של הטבי' דבי עילאה קאמר:

10 מאי רבותי' פרשא קטל ארי'. נראה הקיסר ידע דהמשלים הללו אינם אלא לסבר האזן. אך הקיסר דיבר כלפי הנביא שאמר על עצמו ארי' שאג מי לא ירא ה' אלקים דבר מי לא ינבא המשיל מוראו מפני הקב"ה כמוראו מפני הארי ומאי רבותי' דארי' פרשא קטל ארי' ואין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וא"כ גבור כמותו מאי רבותי' להמשיל יראתו את ה' כמוראו מפני הארי והשיב לו ריב"ח כאימתו מפני ארי' דבי עילאה וק"ל:

11 בעינא דאיחזא לאלקינו עמהרש"א ח"א:

חידושי חתם סופר על חולין נ״ח ע״ב » « חידושי חתם סופר על חולין ס׳ ע״א